יש לי מטפל, הוא הגיע מנפאל, סיפרתי לכם על זה קצת, אבל יש לי צורך עצום לדבר עליו עוד. מצד אחד, הוא יעשה בשבילי הכל, הוא בודק שאני שותה מספיק, שאני אוכלת מספיק, הוא מאד דואג לי והוא גם בודק, שיש לי מספיק יציאות, הוא אומר שהוא אוהב אותי, אבל אני לא מאמינה לו. הוא עושה את העבודה הזאת בשביל להתפרנס.. ואני גרה במקום שזה לא העיר הגדולה כמו תל אביב, כך שאין לו חברים פה. אני יכולה להגיד, שאני לא סובלת אותו. אני מאד מעריכה את מה שהוא עושה, אבל את האופי שלו אני לא אוהבת. אני בשבילו תמיד אשמה בהכל. עוד רגע הוא עוד יאשים אותי בזה שאני חולה בכלל.. אני לא מכירה הרבה אנשים כמוהו, שעובדים עם בני אדם 24 שעות 7 ימים בשבוע. אבא שלי הוא רופא, למשל. הוא נמצא עם בני אדם כל היום, אבל הוא לא נמצא כל היום עם אותו בן אדם והחולים שלו, הם "מתים" עליו.. מטפלים כמו המטפל שלי הם בדרך כלל אנשים, שבאו מארצות שונות. ישראלים לא עובדים בעבודה הזאת, כי הם לוקחים יותר כסף, מה שלא ברור בכלל. אם ישראלים היו עובדים באותו מחיר, היה לי כל כך טוב שהיה לי מטפל ישראלי.. סיפרתי לכם בעבר, שהיו לי מטפלות, שהייתי כבדה מידי בשבילן, הן לא הצליחו לטפל בי. היו גם מטפלות שהיו גנבות, ככה זה כשאת מחזיקה מטפלת, שאת מכניסה אותה לבית של אישה, שהבגדים שלך מוצאים חן בעיניה.. זה די מתסכל, שמטפלת שבאה לטפל בי גונבת לי בגדים מהארון ואני שמה לב לזה רק אחרי שהיא הולכת..זה מתסכל, אבל שום דבר לא יגרום לי לדיכאון. החלטתי לקבל את כל העניין באופטימיות, אז כך יהיה. המטפל שלי, בסופו של דבר עושה אחלה עבודה ואנשים כל כך סומכים עליו, בעיקר ההורים שלי וכל המשפחה שלי ובכלל, כל מי שדואג לי. אני יודעת, שאפשר להחליף מטפל, אבל קודם כל, לא בא לי לעשות להורים שלי עוד בעיות, ואף אחד לא אמר, שלמטפל אחר יהיה אופי מושלם בשבילי. זה כמו לחפש בן זוג. אין דבר כזה בן זוג מושלם.. אני חושבת, שהוא גם לא מת עלי. מה שבטוח זה, שההורים שלי דואגים לו, כי פעם ראשונה, שהם מצאו מטפל בשבילי, שדואג לי כל כך. הוא איתי משהו כמו 4 שנים והוא יישאר עוד איזה שנתיים שלוש. אני מנסה כמה שפחות לראות אותו או להיות איתו בכלל..אני משתמשת בעזרה שלו, כשאין לי ברירה.. הוא למשל, מקלח אותי, מנקה אותי אחרי יציאות, הוא משתמש במנוף, כי אני מתעקשת שלא ירים אותי בידיים, כדי שהוא לא יפגע ולא יסבול מכאבים. בסופו של דבר, גם אני דואגת לו.. כשאני לא צריכה אותו, הוא בחדר שלו מול הטלויזיה שלו, יש לו טאבלט גם, שהוא מדבר עם חברים שלו או עם המשפחה שלו. הוא נשוי ויש לו ילדה. הוא מבוגר ממני בערך בשנה וכמה חודשים. אנחנו לא חברים כאלה טובים, כך שלא יוצא לנו לצאת כך סתם ביחד. אני יוצאת לפעמים עם חברים שלי והוא יוצא איתי, ומידי פעם, הוא יוצא לשבת חופשית בשבילו. הוא נוסע לדירה שיש לו בתל אביב ומבלה כל סוף השבוע עם חברים ואני לרוב אצל ההורים שלי. כמו שלו יש חופש ממני, ככה לי יש חופש ממנו..כשאני אצל ההורים שלי כל סוף השבוע הזה, אז אחד האחים שלי בא לכל הסוף שבוע. לרוב כשהוא חוזר, אני חוזרת איתו הבייתה וחושבת: לא בא לי אבל אין ברירה. אני גרה לבד, ככה רציתי. תמיד גרתי לבד. כיום אין לי ברירה, אני גרה עם המטפל שלי. הוא יכול להתחיל לדבר היום ולסיים מחר בבוקר.. בקיצור, מדבר המון ואני לא סובלת את זה, אני צריכה את השקט שלי. הרבה פעמים אני אומרת לו: קצת שקט ! אני זקוקה לשקט. יש לי חתולה וזהו, אבל אין לי ברירה. אני זקוקה למישהו שיטפל בי, שיעזור לי. יש משפט מאד יפה שכתבו איפה שהוא בתלמוד: "צדיקים , מלאכתם נעשית על ידי אחרים". במשפט הזה, אני נחשבת לצדיקה..אני לא יודעת מה זה אומר.. |
;){kind=link}